בית יעקב על התורה
ידך בערף איביך. החילוק בין המנצח את חבירו פנים נגד פנים להמנצח פנים כנגד עורף, דמי שמנצח את חבירו פנים בפנים, אזי בשעה שאחד המנגדו רואה שהוא מנצח ומתחיל להכניע את עצמו תחתיו, וזאת ההכנעה גורם שחבירו ירחם עליו קצת ונותן לו השארה מעט. אבל מי שמנצח את חבירו השונאו פתאום בלא דעתו, אזי לא ישאר ממנו שום רושם. ועל זה ביקש דוד המלך ע"ה (שמואל ב כ״ב:מ״א) ואויבי תתה לי ערף, היינו שלא ישאר מהם שום רושם כלל. וזהו שבירך אותו ידך בערף איביך:
בית יעקב על התורה
ידך בערף איביך. במדרש רבה (ויחי צח) כמה נתחבט יהושע שינתן לו עורף ולא נתן לו וכו' ולמי נתן לדוד (שמואל ב כ״ב:מ״א) ואויבי תתה לי ערף וכו'. ענין היקרות מזאת הברכה הוא, דכתיב (דברים כ״ג:ט״ו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך. היינו, שעיקר בריאת העולם היה כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. היינו שכל מה שברא אפילו האומות לא נבראו אלא לכבודו, שיתגדל על ידם כבוד שמים. כי כל ההבדל מישראל לאומות הוא רק שישראל רואים ומכירים שהם נבראו לכבודו, כי כל חפצם הוא רק שיתגדל ויתקדש שמיה רבא, שיהיה ניכר מפורש שמלא כל הארץ כבודו. והאומות אינם רואים כלל שהם לכבודו, ואדרבה שהם מצדם ההיפוך לגמרי מכבודו ית', כי כל אומה בפרט שלה רוצה דוקא למעט כבוד שמים, ומחרפין ומגדפין ואומרים שאין שום מנהיג ומשגיח בעולם. אבל באמת נתגדל גם על ידם הכבוד שמים, כי כל מה שברא לא ברא אלא לכבודו, רק שכל הכבוד שמים הנתגדל על ידם הוא למעלה מדעתם ואין להם שום חלק בוקצטוכמבואר בתפארת החנוכי על זהר פ' לך (עח:) ד"ה דבר אחר: כי כל מה שיגיע להאדם הוא רק במקום שיש לו השגה ועובד את הש"י, זה הוא חלקו. אבל במקום שאינו משיג ואינו עובד את הש"י בזה, כל מעשיו אף שנצמח מהם כבוד שמים, אבל אם אינו בעבודתו בבחירה ודעת, אינו נקרא על שמו. וזהו וימנע מרשעים אורם, שהאור שנטמן אף בשרשם נעלם מהם ואין להם שום קנין בו. ובתפארת יוסף סוכות ד"ה בסוכות [ג] וזה לשונו: כי באמת כשאדם מגיע לשורש הבהירות, מכיר שהשי"ת מקיף כל הבריאה לבל יטו מרצונו ית', שאפילו מאותם שהם מלא זדון נגד רצונו ית'. גם המה מקיף אותם השי"ת ורק החילוק הוא שאצל האומות הוא כמו שכתוב (תהילים ק״מ:ט׳) זממו אל תפק ירומו סלה. שהשי"ת מקיף אותם למעלה מדעתם ולהם אין שום חלק בהכבוד שמים העולה מהם. וכמו שמצינו שכבוד שמים עולה מכל האומות כגון מן פרעה בשעתו ומן המן בשעתו, נתעלה כבודו ית' מהם ג"כ. אבל אין להם שום חלק בזה. מאחר שהוא למעלה מתפיסתם, כי בתפיסתם רצו לעשת ההיפך מזה. ועיין עוד לעיל פ' לך אות י ד"ה ומה, פ' תולדות אות ב ד"ה והנה ובהערה יד שם.. כי הוא רק בעת נפילתם כאשר נאבדו מן העולם, אז נותן השי"ת אותם לפניך, כדכתיב (דברים ז) ונתנם ה' אלהיך לפניך, היינו שמתחלה היה מאחריך ולא מלפניך, כי לא הבינו כלל איך שנבראו לכבודו, והשי"ת נתנם לישראל לפניך, כלומר שיבינו הכבוד שמים הנבנה על ידם גם כן. ומזה הכבוד שמים הנבנה מהם נכנסו גרים בישראל, שמכניסים דקדוק גדול במצות, כדאיתא בגמ' (פסחים צא:) אין עושין חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול. וזה הכל נקרא לפניך, ואין בזה כ"כ יקרות. ועיקר היקרות של הישועה הוא כשיהיה ידך בעורף אויביך, היינו שהאויבים יהיו לגמרי עורף, שהם לא ידעו כלום מה שנבנה על ידם שיאבדו לגמרי. ולישראל יתן אותם לפניך, שישראל יבינו מה הכבוד שמים שבונה הש"י ע"י העכו"ם, וזה הכבוד שמים יהיה נשאר אצל ישראל, והוא יקר הרבה יותר מהכבוד שנבנה ע"י ישראל עצמם, כדאיתא בזוה"ק (יתרו סז.) בשעתא דשאר עמין אתכפיין אתיין ואודאן ליה לקב"ה כיון דאינון אתכפיין ואודאן ליה כדין אשתלים יקרא דקב"ה עילא ותתא וכו':
בית יעקב על התורה
ידך בערף איביך וגו'. איתא במדרש רבה (ויחי פ' צח) כמה נתחבט יהושע שינתן לו עורף ולא נתן שנאמר (יהושע ז׳:ח׳) בי אדוני מה אומר אחרי אשר הפך ישראל ערף לפני אויביו, ולמי נתן לדוד (שמואל ב כ״ב:מ״א) ואויבי תתה לי ערף, למה שהיה פוטריקון שלו שכתב בו ידך בעורף אויביך וכו'. ענין עורף שנתן השי"ת ליהודה, הוא על דרך דאיתא במדרש רבה (בחקתי לה) אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הה"ד (תהילים קי״ט:נ״ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. היינו שתחלה דומה שהוא משולל עבודה, ואחר כך מראה השי"ת שהיה בו גם אז עבודה יקרה מאדרלעיל פרשה זו אות יח ד"ה וביאור העניין.. וזהו נמי כדאיתא בזוה"ק (משפטים קד.) יהודה אבא קדמאה ואבא תנינא ולא הוה ביה חלופא לעלמין וכו' אתה מרישא ועד סיפא. היינו שלא נאבד ממנו היחוס מעולם, אפילו בכל חוזק ההסתר לא נעלם ממנו היחוס. כי הנה מעת ירידת יעקב ובניו למצרים לא נזכר השם הוי"ה עד הפרשה הזאת, שיעקב אבינו בקע ברחמים את המסך שיזכור כאן, שלא היה צריך להזכיר השם הוי"ה עד יציאת מצרים. והיחוס והשם הוי"ה הוא ענין אחד, שבהתגלות הארת שם הוי"ה נתגלה גם כן היחוס של ישראל, וכשנעלם הארת זה השם נעלם גם כן היחוס. ורמזו ז"ל זאת, בזה שסמכו בגמ' (קידושין עא.) אלו השתים היחוס ושם בן ד' אותיות, שחכמים מוסרים לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע, רמזו בזה שזה תלוי בזהראענין הסתרת היחוס נתבאר בגמרא שם (קדושין עא.): אבל משפחה שנטמעה נטמעה {מחמת שלא נודע פסולה נטמעה – רש"י}. תאנא: עוד אחרת היתה {משפחה אחרת – רש"י} ולא רצו חכמים לגלותה, אבל חכמים מוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהן פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמים בשבוע וכו'. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: שם בן ארבע אותיות, חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמים בשבוע. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע, דכתיב: זה שמי לעולם, לעלם כתיב וכו'. רבי אבינא רמי: כתיב זה שמי, וכתיב זה זכרי. אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת. עיין עוד בעניין זה לעיל פרשת בראשית אות סד, פ' וישב אות יג ד"ה וכאשר.. ובכל זאת מיהודה אינו נעלם לעולם היחוס, והוא עומד תמיד נוכח השי"ת ואומר אתה, ולא נופל בדעתו שום מיחוש ראש ח"ו מזה ההסתר שמא הוא נפרד מהשי"ת, ומכיר היטב שכל ענין ההסתר שמא הוא נפרד מהשי"ת, ומכיר היטב שכל ענין ההסתר שהציב השי"ת הוא רק כדי שיהיה כדכתיב (תהילים י״ח:מ״א) ואויבי נתת לי ערף ומשנאי אצמיתם. היינו כמו שנאמר (האזינו לב) כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב ואמר אי אלהימו צור חסיו בו וגו' ואז נאמר ראו עתה כי אני אני הוא וגו'. היינו כשאומות העולם יהיו מייאשים הישועה של ישראל לגמרי, ויאמרו אי אלהימו צור חסיו בו, כענין דאיתא (מגילה יא:) כיון דחזי דמלו שבעין ולא איפרוק אמר השתא ודאי תו לא מפרקי, אז מראה השי"ת הישועה של ישראל. כי כל עוד שרחש בלב העכו"ם איזה יראה שמא הוא אמת שהשי"ת הוא מנהיג ומשגיח בעולם והוא מקושר עם ישראל, ואם היה מראה השי"ת אז הישועה של ישראל היה נקרא זאת הישועה פנים בפנים, היינו שהשונאים היו מביטים בפנים של ישראל, וזה אינו כל כך חביב, כמבואר (לעיל ענין סז). רק כשמייאשים את הישועה לגמרי, אז יהיה נקרא הישועה ואויבי תתה לי ערף, היינו שהשי"ת יהיה נותן את הישועה מן העורף של השונאים למול פנים של ישראל: